Hebrew Reviews Tel Aviv Jazz Festival 2006

Barak Weiss

שלישיית ג’ון בוסטוק הופיעה אמש במגרש ביתי והשיגה ניצחון סוחף מול קהל אוהדים חם ומפרגן.

ג’ון בוסטוק מנגן מוסיקה של ציורי מים, מוסיקה מלודית, רומנטית, עדינה ונוגעת ברגשות ותחושות. הלחנים של בוסטוק משאירים תחושה של חלום מצועף, של סיפור המסופר מאחורי ערפל דק ורומנטי.
ההכשרה הקלאסית שלו מאוד נוכחת מורגשת בנגינתו בכלל ובדרך שבה הוא תוקף את הקלידים במיוחד. הוא מנגן מדויק ואלגנטי עם צליל עגול. בנגינתו ניתן לשמוע את ההתחלה, האמצע והסוף של כל צליל וצליל.

הסט כלל מס` סטנדרטים וקטעים מקוריים ומקסימים מפרי עטו של בוסטוק, אשר חלקם הופיעו בתקליט הבכורה של בוסטוק – Journey to Gythia.
ככל שעבר הזמן, נדמה היה כאילו בוסטוק משתחרר מהיסוסי ההתחלה ונגינתו נהייתה בטוחה ואף משוחררת יותר ויותר.
לטעמי הנקודה בה ההופעה החליפה הילוך ועברה מסטטוס של “הופעה טובה” ל”הופעה מצוינת” היה ביצוע מצוין של הטריו לשיר בשם Flow My Tears מפרי עטו של המלחין הרנסנסי John Dowland. נדמה היה שהפידבאק החיובי שהקהל נתן לבחירה הלא שגרתית הזו בפורמט ג’אז הזריקו בשלישייה אנרגיות חדשות.
מנקודה זו ואילך, הביצועים המצוינים זרמו בזה אחר זה: (H)ans Dance, בלדה (זה שם הקטע), One for Beger שנכתבה לכבודו של אלברט בגר, עימו בוסטוק ניגן מס` שנים והקליט (נדמה לי) שני אלבומים.

כהדרן ניגן הטריו את The Ant and the Elephant עם סולו ארקו נהדר ויוצא דופן של אורה בועזסון-חורב.
זה המקום לציין כי בועזסון-חורב, להבדיל מהמתופף דני בנדיקט, הייתה פרטנר מצוין לבוסטוק לאורך כל ההופעה, הן כמלווה והן כסולנית. חבל רק שהמיקרופון שהוצמד לבאס שלה הפיק צלילי באס חשמליים משהו ואיבד לדעת את התכונות העציות של הקונטראבאס.

כשנגמרה ההופעה אנשים רבים בקהל עזבו את אולם מס` 2 עם חיוך גדול מרוח על פניהם.
היש ביקורת טובה מזו להופעה?

פיתול לא צפוי

מאת בן שלו

לא כל יום מזדמן לחזות במוסיקאי שהוציא לאחרונה אלבום יפה עולה עם אותם חומרים על הבמה והופך אותם ליפים עוד יותר. זה מה שקרה שלשום בהופעה המצוינת של הפסנתרן ג’ון בוסטוק בפסטיבל “ג’ז תל אביב”.

הביצוע החי של היצירות של בוסטוק לא היה שונה בצורה מהותית מהביצוע שלהן באלבום. הסיבה לשדרוג באפקט הכולל של המוסיקה היתה נעוצה בעיקר ביתרונות המובנים של הופעה על פני מוסיקה מוקלטת: החד-פעמיות של האירוע, התקשורת הגלויה לעין בין הנגנים (לצד בוסטוק ניגנו הקונטרבסיסטית אורה בועזסון-חורב והמתופף דני בנדיקט), ובעיקר הפידבק מהקהל והביטחון שהוא נסך במוסיקאים. הסעיף האחרון הוא אולי הסיבה ליתרון נוסף של ההופעה על האלבום – שיפור מסוים באיכות האלתור של בוסטוק, שבאלבום לא כל כך הרשימה.

כוחו הגדול של בוסטוק הוא בקומפוזיציות שלו, שלמרות הבהירות והצלילות שלהן תמיד מסתתר בהן איזשהו פיתול לא צפוי. ובניגוד למוסיקאים אחרים, שקומפוזיציות שונות שלהם הן בעצם וריאציות על אותו נושא, בוסטוק שונא לחזור על עצמו: כל יצירה שהוא ושותפיו ניגנו בהופעה היתה שונה במצלול ובדגשים שלה מקודמותיה.

“מסע לגיתיה”, למשל, היא ניסיון יפהפה לשחזר בצלילים מהורהרים התבוננות בנוף ים-תיכוני; “פרחים לאלברט” היא מחווה סוערת יחסית לסקסופוניסט אלברט בגר, מעסיק עבר של בוסטוק (בגר ישב בקהל ונראה נרגש כשבוסטוק הציג את הקטע); “Flow My Tears” היא יצירה של המלחין בן המאה ה-16 ג’ון דאולנד, שבוסטוק עיבד בצורה מקורית לטריו פסנתר; ו”בלדה”, היצירה המאתגרת ביותר שנוגנה בהופעה, היא השלד של יצירה קלאסית-מודרנית לשמונה כלים, שבוסטוק יעלה בחודש הבא בביצוע אנסמבל המאה ה-21. הנה עוד סיבה לייחוד של בוסטוק בהשוואה למוסיקאי ג’ז אחרים: הם מתבססים על מסורת של כמה עשורים; הוא שואב השראה ממסורת של 500 שנה.

Advertisements
%d bloggers like this: